מתוך כתבה שפורסמה במגזין אפוק- דינה גורדון | 13 בינואר 2019 | פסיכולוגיה
הילדה הזאת היא אפס מאופס
אחד הזיכרונות הקשים של נעמה אהרונוביץ (1975) היא הסטירה המצלצלת שקיבלה בכיתה ט' ממורה בבית הספר. היא דווקא חשבה שבפגישה הזאת היא סוף סוף תקבל שבחים. בפעם הראשונה בכל שנותיה בבית הספר היא הצליחה לקרוא ספר שלם ואפילו לכתוב עליו. אבל הספר שבחרה ומה שכתבה לא היה לטעמה של המורה שהטיחה בפניה של אהרונוביץ שהיא "אפס מאופס". הוויכוח ביניהן התלהט, והסתיים בסטירה שהשאירה את אהרונוביץ בתסכול עמוק ועלבון שצורב בנפשה עד היום.
ההפתעה הגדולה שלה הייתה תגובתה של אמה, מי שתמכה בה ועודדה אותה לאורך כל השנים הקשות שהיו לה בבית הספר. "טוב מאוד שקיבלת את הסטירה", היא אמרה. "מהיום הסטירה הזאת היא הדרייב, המוטיבציה שלך, ללמוד כמה שיותר ולהשיג כמה שיותר תארים. יהיה לך יותר קשה מכולם, ואת תירקי דם על כל תואר. אבל את לא תוותרי. כי זה לא משנה מה אדם עובר בחיים, משנה רק מה הוא בוחר לעשות עם מה שהוא עובר". ואהרונוביץ בחרה לשנות את חייה.
היא לא זוכרת הרבה מהשנים בבית הספר היסודי. "בגלל תחושות התסכול האיומות שהיו לי ביסודי, יש לי בלאק אאוט מהתקופה ההיא". אבל יש דברים שהיא בכל זאת מצליחה לשחזר. כילדה עם הפרעות ריכוז וקשב חמורות, "אף פעם לא יכולתי לשבת ארבע דקות, ופתאם צריך לשבת ארבעים וחמש דקות. המורה צועקת כל הזמן 'נעמה תשבי', אבל אני לא יכולה לשבת. אז אני הולכת לילד אחר ומציקה לו. ויש כל כך הרבה מלל בשעור, המורה מדברת ומדברת, ואני מתנתקת ומפליגה במחשבות על מה הולך להיות בהפסקה. כל דבר הכי קטן: דלת שנפתחת, מישהו עובר במסדרון, מיד מסיח את דעתי למקום אחר". "כשאימא הייתה שואלת "יש שיעורים? שיקרתי ותמיד אמרתי שאין שעורים. אם יש מבחנים, אף פעם לא למדתי למבחנים. אספות הורים ותעודות – היו מבחינתי רגעי החושך הכי גדולים. אף פעם לא הייתה לי בעיה לקלוט מה שלימדו, גם אם הייתי רק שתי דקות בכיתה קלטתי הכול. אבל כל המסגרת והמטלות מסביב לחצו, ולא התאימו לי". נקודת האור היחידה שאהרונוביץ זוכרת מהתקופה ההיא הייתה כאשר ההורים רשמו אותה בכיתה ג' לחוג כדורסל. "אני זוכרת ממש כל אימון ואימון. ואם האימון היה מתחיל בשעה חמש, הייתי מגיעה בשעה שלוש, ואב הבית היה פותח לי את האולם. שם בפעם הראשונה ראיתי שבאימון ובעבודה קשה אני מצליחה. שם גם הוצאתי את כל הזעם והתסכול שהיו לי על כך שהמערכת לא קולטת במה וכמה אני טובה". מאז, בית הספר הפך בשבילי למקום שאליו אני באה רק בשביל ההפסקה והכדורסל".
ההפתעה הגדולה שלה הייתה תגובתה של אמה, מי שתמכה בה ועודדה אותה לאורך כל השנים הקשות שהיו לה בבית הספר. "טוב מאוד שקיבלת את הסטירה", היא אמרה. "מהיום הסטירה הזאת היא הדרייב, המוטיבציה שלך, ללמוד כמה שיותר ולהשיג כמה שיותר תארים. יהיה לך יותר קשה מכולם, ואת תירקי דם על כל תואר. אבל את לא תוותרי. כי זה לא משנה מה אדם עובר בחיים, משנה רק מה הוא בוחר לעשות עם מה שהוא עובר". ואהרונוביץ בחרה לשנות את חייה.
היא לא זוכרת הרבה מהשנים בבית הספר היסודי. "בגלל תחושות התסכול האיומות שהיו לי ביסודי, יש לי בלאק אאוט מהתקופה ההיא". אבל יש דברים שהיא בכל זאת מצליחה לשחזר. כילדה עם הפרעות ריכוז וקשב חמורות, "אף פעם לא יכולתי לשבת ארבע דקות, ופתאם צריך לשבת ארבעים וחמש דקות. המורה צועקת כל הזמן 'נעמה תשבי', אבל אני לא יכולה לשבת. אז אני הולכת לילד אחר ומציקה לו. ויש כל כך הרבה מלל בשעור, המורה מדברת ומדברת, ואני מתנתקת ומפליגה במחשבות על מה הולך להיות בהפסקה. כל דבר הכי קטן: דלת שנפתחת, מישהו עובר במסדרון, מיד מסיח את דעתי למקום אחר". "כשאימא הייתה שואלת "יש שיעורים? שיקרתי ותמיד אמרתי שאין שעורים. אם יש מבחנים, אף פעם לא למדתי למבחנים. אספות הורים ותעודות – היו מבחינתי רגעי החושך הכי גדולים. אף פעם לא הייתה לי בעיה לקלוט מה שלימדו, גם אם הייתי רק שתי דקות בכיתה קלטתי הכול. אבל כל המסגרת והמטלות מסביב לחצו, ולא התאימו לי". נקודת האור היחידה שאהרונוביץ זוכרת מהתקופה ההיא הייתה כאשר ההורים רשמו אותה בכיתה ג' לחוג כדורסל. "אני זוכרת ממש כל אימון ואימון. ואם האימון היה מתחיל בשעה חמש, הייתי מגיעה בשעה שלוש, ואב הבית היה פותח לי את האולם. שם בפעם הראשונה ראיתי שבאימון ובעבודה קשה אני מצליחה. שם גם הוצאתי את כל הזעם והתסכול שהיו לי על כך שהמערכת לא קולטת במה וכמה אני טובה". מאז, בית הספר הפך בשבילי למקום שאליו אני באה רק בשביל ההפסקה והכדורסל".
מסע כומתה באנגלית ובמתמטיקה
בתיכון המצב רק הלך והסתבך. "היה צריך ללמוד מסות של חומר ובשבילי הסיכוי להתמודד עם זה היה אפסי. אז מצאתי לעצמי את הנישה של הבלגן. לעשות כמה שיותר בלגן וצחוקים. שכנעתי את כל הילדים לברוח מהכיתה לפני השיעור, והמורה היה נכנס ומוצא כיתה ריקה; או העברנו את כל הכסאות והספסלים מחדר המורים למגרש הכדורסל; או נפצים ופצצות סירחון; גרפיטי בכל מקום; או סנפלינג מקומה רביעית לקומה שנייה. הייתי מאותם ילדים שכשהמורים היו נכנסים לכיתה, הם היו מיד אומרים: נעמה עופי החוצה. אמרתי, מה עשיתי? אמרו: לפני שתעשי. הפתרון שלהם היה לעשות הכול כדי שלא אהיה בבית הספר, וזה התחיל בגושפנקה חיובית שהם קיבלו ממבחני הדסה". בזמנו כל הילדים לפני התיכון עשו מבחנים מיוחדים שנקראו "מבחני הדסה", שלפיהם קבעו מי מתאים לכיתת בגרות או חצי בגרות, בלי בגרות או חינוך מיוחד. יועצת בית הספר הזמינה את נעמה ואמה לפגישה והודיעה להן: "הילדה לא מתאימה לבית ספרנו".
לנעמה לא היה אכפת לא לעשות בגרות. "היה לי ברור שאני דפוקה. אמרתי לאימא: 'תפנימי שאני פוסטמה ותתרכזי בילדים האחרים שלך'". אבל אימא לא ויתרה. "היא אמרה לי שלושה משפטים שהצילו את חיי. המשפט הראשון היה: 'ביום שתרצי להיות דוקטור, תהיי דוקטור, אפילו שכל העולם יגיד אחרת'. המשפט השני היה: 'היפראקטיביות זו מתנה. את עושה יותר מאחרים, ומהר יותר מאחרים'. והמשפט השלישי: 'אם תמשיכי בדרך שהתחלת, את סוללת לעצמך את הדרך בצעדי ענק לבית הכלא נווה תרצה'". נעמה הרימה ידיים ביאוש. "אין מה לעשות, ככה אני". ואמה ענתה: "יש מה לעשות, במקום לשבת בכלא, טפלי את באלה שיושבים בכלא".
בשביל לטפל באחרים חייבים לפני הכול תעודת בגרות. "אימא שלי נלחמה כמו לביאה שיתנו לי לעשות את מבחני המיון בתיכון במתמטיקה, באנגלית ובהבעה, כדי להוכיח שאני מסוגלת ללמוד בכיתת בגרות". אבל איך היא תתכונן למבחנים האלה? היא לא מסוגלת לשבת דקה, ועכשו היא צריכה לעמוד בדרישות של תיכון. "מה שקרה אחר כך קשה לתאר. מסע כומתה של הצנחנים קטן לעומת מה שהיה לי בחדשיים הבאים. חבר של אבי, איש צבא, לקח אותי כפרויקט שלו. הוא עשה לי מחנה אימונים אמיתי. כל בוקר הוא העיר אותי בשבע, התחיל עם שכיבות שמיכה, אחר כך ריצות מטורפות, משחק כדורסל, ושוב ריצות, ושוב שכיבות שמיכה, ובין לבין ותוך כדי, אימונים של המוח, שעורים באנגלית ושעורים במתמטיקה. הגוף והראש עבדו ביחד. בכיתי, התנגדתי, ניסיתי להתחמק, אבל אימא לא ויתרה, והוא לא ויתר. ואז הגיע היום של המבחנים. המבחן במתמטיקה היה שעתיים, סיימתי אותו ברבע שעה. המבחן באנגלית עוד שעתיים, סיימתי בחצי שעה. עם הבעה לא היתה לי בעיה אף פעם". מה היו התוצאות של המבחנים? "100 במתמטיקה, 98 באנגלית, 99 בעברית". מי יכול להאמין לתוצאות כאלה?"
לנעמה לא היה אכפת לא לעשות בגרות. "היה לי ברור שאני דפוקה. אמרתי לאימא: 'תפנימי שאני פוסטמה ותתרכזי בילדים האחרים שלך'". אבל אימא לא ויתרה. "היא אמרה לי שלושה משפטים שהצילו את חיי. המשפט הראשון היה: 'ביום שתרצי להיות דוקטור, תהיי דוקטור, אפילו שכל העולם יגיד אחרת'. המשפט השני היה: 'היפראקטיביות זו מתנה. את עושה יותר מאחרים, ומהר יותר מאחרים'. והמשפט השלישי: 'אם תמשיכי בדרך שהתחלת, את סוללת לעצמך את הדרך בצעדי ענק לבית הכלא נווה תרצה'". נעמה הרימה ידיים ביאוש. "אין מה לעשות, ככה אני". ואמה ענתה: "יש מה לעשות, במקום לשבת בכלא, טפלי את באלה שיושבים בכלא".
בשביל לטפל באחרים חייבים לפני הכול תעודת בגרות. "אימא שלי נלחמה כמו לביאה שיתנו לי לעשות את מבחני המיון בתיכון במתמטיקה, באנגלית ובהבעה, כדי להוכיח שאני מסוגלת ללמוד בכיתת בגרות". אבל איך היא תתכונן למבחנים האלה? היא לא מסוגלת לשבת דקה, ועכשו היא צריכה לעמוד בדרישות של תיכון. "מה שקרה אחר כך קשה לתאר. מסע כומתה של הצנחנים קטן לעומת מה שהיה לי בחדשיים הבאים. חבר של אבי, איש צבא, לקח אותי כפרויקט שלו. הוא עשה לי מחנה אימונים אמיתי. כל בוקר הוא העיר אותי בשבע, התחיל עם שכיבות שמיכה, אחר כך ריצות מטורפות, משחק כדורסל, ושוב ריצות, ושוב שכיבות שמיכה, ובין לבין ותוך כדי, אימונים של המוח, שעורים באנגלית ושעורים במתמטיקה. הגוף והראש עבדו ביחד. בכיתי, התנגדתי, ניסיתי להתחמק, אבל אימא לא ויתרה, והוא לא ויתר. ואז הגיע היום של המבחנים. המבחן במתמטיקה היה שעתיים, סיימתי אותו ברבע שעה. המבחן באנגלית עוד שעתיים, סיימתי בחצי שעה. עם הבעה לא היתה לי בעיה אף פעם". מה היו התוצאות של המבחנים? "100 במתמטיקה, 98 באנגלית, 99 בעברית". מי יכול להאמין לתוצאות כאלה?"
בסוף הגיעה לכלא
"מנהל בית הספר לא האמין לתוצאות ולא הסכים לקבל אותן. הטענה שלו הייתה "אי אפשר לקפוץ מרמה של חינוך מיוחד לרמה של מצטיינים. אימא שלי כנראה צפתה שזה עלול לקרות והזמינה את איש הצבא שלימד אותי כדי שיעיד. התברר שהוא תיעד הכול במחברת ענקית. כל התהליך שעשה איתי מדי יום ביומו. כל מה שאמרתי, כל הנפילות בדרך, מה שלמדתי בכל יום, הכול היה מתועד בדיוק ובקפדנות. והמנהל נכנע ואמר: 'אני מוריד את הכובע'".
הניצחון היה מוחץ, אבל הוא לא שינה את הבעיה מיסודה. בשנים הבאות נעמה לא השתלבה במסגרת של בית הספר ואת רוב זמנה בילתה בתנועת הצופים. שם לא היתה עליה הסטיגמה מבית הספר, היא הפכה למדריכה, ובהמשך לראש גדוד. "ושם לא הייתה ברירה, הייתי צריכה להכין פעולות על מערכות ישראל, על יום הזיכרון, להעביר תכנים ערכיים ופשוט התחלתי לקרוא. אמנם לא ליד שולחן וכיסא, תמיד עם כדור ביד, תוך כדי צעד וחצי מול הסל במגרש, או מול המשקופים בבית, אבל הפעולות שאני הכנתי היו המורכבות ביותר, היצירתיות ביותר ועם כמות הידע הרבה ביותר".
בסופו של דבר נעמה החליטה לגשת לבחינות הבגרות, יותר כדי לרצות את אמה מאשר מתוך אמונה שהן יעזרו להמשך דרכה. "עשיתי את הבגרות הכי מינימלית שיש. "למדתי יום יומיים לפני כל בחינה והציונים שקיבלתי היו כולם גבוהים מאוד. 100 בספרות, 100 במדעי החברה. ציוני המגן הורידו את הציונים הסופיים, אבל הייתה לי בגרות מספקת בשביל להתחיל ללמוד במכללה".
הלימודים במכללה היו תחילת הדרך הארוכה שאהרונוביץ עברה בלימודים בהמשך, בפרויקטים שהקימה ובאלה שבהם היא מעורבת. היום היא קרימינולוגית קלינית, בדרך לתואר ד"ר, מעבירה סדנאות להורים, למורים ולמטפלים והרצאות בכלא נווה תרצה. בנוסף, היא עובדת בהתנדבות עם נוער בסיכון במסגרות שונות. "פעם חשבתי שנוער בסיכון אלו ילדים שבאים ממשפחות הרוסות, או במצב סוציו-אקונומי נמוך. צר לי לומר שזה ממש לא כך. אני פוגשת ילדים של פסיכולוגים ושל עובדים סוציאליים, של מנהל מחלקה בהדסה, עם כיפות ובלי כיפות, קווקזים, רוסים, אתיופים וצברים. מה שמשותף להם הוא שהורים רבים לא מקדישים תשומת לב מספקת וזמן לילדים, ואין להם מושג איזה קושי הילד עובר. לכן אפשר לומר שהילד של כולנו בסיכון, ולא משנה אם יש לו הפרעות קשב או אין לו. עיקר הבעיה היא חוסר היכולת שלנו לגעת בנשמה של מי שעומד מולנו. ואף פעם אסור להגיד שאין מה לעשות, אלא לשאול מה עושים"..
היום בו הצלחתי לקרוא
בגיל באמצע משחק כדורסל מכריע, נעמה כידררה עם הכדור על קו העונשין בצורה 8, פתאום היא קלטה שהיא מצליחה לקרוא את המילים שעל שעון התוצאות, היא עזבה באמצע המשחק ורצה אל אמא שלה כדי להגיד לה שהיא הצליחה לקרוא